<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — השער הששי</h1>
<h2>דף ל.</h2>
הדרך הששי היכא שאדם מוכר ממון שאינו שלו ובלבד שלא יתאנה באותו מכר והוי ממכרו קיים והוא על ג' דינין. הדין הא' יתומים שסמכו אצל בעל הבית מאליהם לא הניחום ב"ד אצלו אלא הם מאליהם סמכו ויש להם שום חפץ ורואה שאם לא ימכור אותו חפץ יהיה ליתומים בו הפסד ומכר אותו חפץ בלא ב"ד ובלא אפטרופוס ובלא שום אדם בעולם הרי כל מה שעשה אותו בעל הבית עשוי היכא שקבל הדמים ונזדהר מאונאה וחקר אם המכר כראוי כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] הנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא הוו להו תורתא שקלא זבינתה ניהלינהו אתו קרובי' לקמיה דרב נחמן אמרי ליה מאי עבידתא דזבינה אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן והא איקר ברשותא דלוקח איקר והא לא נקיטי דמי אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי א' שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא אקני אלא בכספא. הדין השני מי שמוצא מציאת חברו ומשמרה. הדין השלישי מי שנפקד אצלו פקדון והלך המפקיד במקום אחר ואינו במקום שהפקדון שם. הוי יודע שדין האבדה ודין הפקדון שוה שאם רואה שומר אבדה או הנפקד שאותו חפץ אם לא ימכר אותו יש בו הפסד הרי אלו יכולים למכור כדגרסינן [ב"מ ל' ע"א] כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון והשיבו פקדון מאי בעי גבי' אבדה מדעת היא ופי' רב יוסף בר חמא בשם רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים שאם יראים על החפץ שלא יהא בו הפסד אם יעמדו אותו הוא על שלשה דינין. הדין הא' אם הוא ההפסד כדרך כל דבר שמתפסד מאליו בשהיית החפץ אצלו ובאותו הפסד אתה מוצא בתורת פקדון שני עניינים, הענין הא' כל זמן שבעל הפקדון הוא באותו מקום שהפקדון שם אין לאותו נפקד שימכור אותו פקדון בשום פנים בעולם וזהו שקראו ראשונים אבדה מדעת, אבל על הנפקד הזה להודיע המפקיד בענין הפסד החפץ ויעשה בו רצונו שלכך נקראת אבדה מדעת. הענין השני היכא שהמפקיד הלך למקום אחר או כגון שהוא נמנע מלהתחבר עם הנפקד על זה הענין אינו ראוי לנפקד שימכר אותו חפץ אלא אם הגיע ההפסד לשיעור הידוע והמבואר כדין הא כל זמן שלא הגיע ההפסד לשיעור המבואר אין עליו שיגע בו יד, כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אבודים לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד. ואם יש על המשיב לשאול ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום. יש שתי תשובות בדבר חדא שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו ועוד דקתני באותה משנה מוכרן בב"ד ואלו היה המפקיד באותו מקום למה הוא צריך לב"ד וכי ב"ד דנין על אדם מה שראוי לעשות משלו הא אדם רשאי לחבל בעצמו הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים וכל היכא שהיא פחות מכדי חסרונן לית דין ולית דיין דודאי וברור אין לו שיגע יד אבל חלקו חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן וכדמפרש פלוגתיהו במאי פליגי רבנן סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ורשב"ג סבר להפסד מועט נמי חששו ואין הלכה כרשב"ג דהא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ופירוש כדי חסרונן כגון כל מיני פירות דכל זמן שהן עומדים בלא ספק שהן נפחתים בין במדתם בין במשקלם מפני שמייבשים ויש לכל מדה ולכל דבר זמן ידוע כמה הם נפחתים דלעולם בכדי הפסד הידוע אין לשומר אבדה או לנפקד שימכור אבל אם הוסיף ופיחת על החסרון הידוע כגון באורך הזמן אירע בפירות רקביבות או הפסד הדומה לו יש לשומר אבדה ולנפקד למוכרן בלבד שלא יתאנו בדמיהם והפחת הידוע בפירות אם בא שומר אבדה זו או הנפקד ועירב אותן פירות המופקדים בשאר פירותיו יש להם לחשוב הפחיתות ויקבלו הבעלים אותו פחיתות מן הדין כדגרסינן [שם מ' ע"א] המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ולכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן ואמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקמעא אלא אינו מוציא לו חסרונן אלא לכור בלבד ר' יהודה אומר אם היתה מדה יתירה לא יוציא לו חסרונן מפני שמותירות. ויוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. יוציא לו שלש לוגין שמן לסאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ואלו השעורים שפי' לא תעלה על דעתך שיהו בכל מקום (ולפי הזמן) [ובכל זמן] דיש מקומות שהאוירים יפה ואין מרקבת התבואה בכ"כ ויש מקומות שמתרקבת התבואה טובא ואין לנו לידון אלא לפי שהוא בכל מקום כדגרסינן הכל לפי המדה הכל לפי הזמן וצריך שיבחן בין מרבית התבואה למעטה לפי שהמרבית לא הוי חסרונה כ"כ כדגרסינן כמה מדה מרובה אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן עשרה כורים. וצריך נמי שיבחן בין פירות שהן בקליפיהן לפירות שאינן בקליפיהן דיש מהן שאין פוחתין כ"כ ויש מהן שפוחתים טובא כדגרסינן [שם] אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן באורז קלוף שאנו. לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זרע פשתן בגבעוליו שאנו. וצריך נמי שיבחן לענין השמרים דכל היכא שהוא מזוקק לא יוציא לו שמרים וכן נמי לענין מה שבולע החבית והוא בלע שפי' למעלה. וכל היכא שיכולים שומר אבדה והנפקד שלא ימכרו פירות לבעליהן הוא יותר יפה להם לפי שחביבות האדם על פירותיו ואעפ"י שמוסיף עליהם יותר מכדי דמיהם כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] מ"ט אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו וזה שאמרו תשעת קבין לאו דוקא שעיקרו לא הוה אלא בכדי חסרונו אלא דרך הגמרא כשרוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה ויותר שנהגו בקבין כדגרסינן [סוטה כ' ע"א] אשה רוצה בקב ותפלות יותר מתשעת קבין ופרישות. ועוד שהרי פירשו בגמרא לענין מחלוקת בכדי חסרונן לימא פליגי דרב כהנא כי קאמר רב כהנא נמי בכדי חסרונן והא רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו קאמר גוזמא בעלמא. הדין השני כגון שהוא ההפסד שאם יעכב מלמכור שומר אבדה או הנפקד אותו חפץ וישהא אותו אצלו יאסר על הבעלים בהנאה דהתם ודאי דין הוא שימכרו לאלתר קודם שיאסר עליהם כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א] אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם א' שהפקיד דסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא ושאל את ר' בשעה ראשונה אמר לו המתן שניה אמר לו המתן שלישית אמר לו המתן רביעית אמר לו המתן חמישית אמר לו צא ומוכרו בשוק ואמר רב יוסף כמאן אזלה הא שמעתתא כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים א"ל אביי הא אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אר"י מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בב"ד וכל שכן היכא דפסדי לגמרי. הדין השלישי היכא דהויא האבדה או הפקדון דברים שהן בעלי חיים והן צריכים לה (אבל) [וחלוק] הדין על שני עניינים. הענין הראשון כגון שהן בעלי חיים שאין משתכרים (ועושים) [ואוכלין] או שהן משתכרים אבל אותו שכירות אינו מספיק במזונותיהם הרי זה ראוי שימכר כל עת ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [ב"מ כ"ח ע"ב] דבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו. הענין השני היכא ששכירות שמשתכרין מספיק במזונותיהם יש מן הדין על הנפקד ועל שומר האבדה שיעכבו במכירתן הזמן הידוע ולאחר מכאן מוכרים מיד ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [שם] כל דבר שהוא עושה ואוכל יעשה ויאכל ואפי' לעולם אמר רב נחמן א' שמואל עד שנים עשר חדש ואין לו שיטפל בהם יותר מזה הזמן. ואתה מוצא שנמכרים האבדה והפקדון שהן על זה הענין בפחות משנה והוא על ד' דינים. הדין הראשון מי שעבר עליו י"ב חדש ימכור כגון בהמה גסה כגון פרה וחמור והתרנגולת נמי כשהיא מגדלת ביצים יש לה זה הדין כדגרסינן [שם] דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואמר רב נחמן בר יצחק התרנגולת הרי היא כבהמה גסה. הדין השני כיון שעברו שלשה חדשים ימכור מיד כגון הסיחים והעגלים שהם רועים עדין לפי שטרחן יותר מפרה וחמור שהם גדולים כבר ושכירותם פחות כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא כגון שהם רועות. הדין השלישי יש מהם שלא יעכבם כי אם ל' יום וימכרם לאלתר כגון עגלים וסיחים שצריכים לפרנסם ועופות ותרנגולים הגדולים מהם כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהם ל' יום מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדרברבי. הדין הד' שאין לו לעכב במכירתם יותר מג' ימים וימכרם לאחר ג' ימים מיד והוא כגון עופות קטנים והדומה להם כדגרסינן [שם] אווזין ותרנגולים וכל דבר שהוא טפולו מרובה מטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדזוטרי דגרסינן [שם] עגלים וסיחים אעגלים וסיחים לא קשיא הא בדרעיתא הא בדפטימתא אווזין ותרנגולים אאווזין ותרנגולים לא קשיא הא בדרברבי הא בדזוטרי. על אלו שלשה דינים שפירשנו נמכרים האבד' והפקדון. אבל אם יש שם [ב]דין ד' שהזכרנו על שומר אבדה שיכול לקנות לעצמו כגון שמצא תפילין לפי שראוי ללבישתם הילכך ישום דמיהם ויניח אותם כדגרסינן [שם כ"ט ע"ב] אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהם לאלתר ומניחן בראשו וזה הדין שפי' אין ראוי להיות אלא באבדה לבד. הדרך השביעי גבאי צדקה יש להם למכור מה שנתקבץ תחת ידם היכא שאין להם עניים למי שיחלקו ובשביל שלא יתאונו במכירתם ויש להם למכור הפירות ולעשות מהם דמים כדי שיהיו יותר נשמרים ועל תנאי שלא יקחו לעצמם כלום כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א, ב"מ ל"ח ע"א, ב"ב ח' ע"ב] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרים לעצמם.
<h2>דף לא:</h2>
ולענין מכירת האלמנה כשראויה ליטול ממון כתובתה יש עליה למכור מן הקרקע שהניח בעלה ממה שתגבה כתובתה ויש בזו המכירה ד' דינים. הדין הא' צריך שתהא מכירתה במעמד ג' בני אדם ואע"פ שאינן מומחים בדין אבל אם מכרה במעמד שני בני אדם ממכרה בטל וכ"ש אם מכרה יחידי כדג' [כתובות צ"ז ע"א] (בתוספ' בפ' אלמנה נזונת) אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד וגרסינן [ב"מ ל"א ע"ב] בדוכתא אחריתי אסור ורב ספרא הוו להו עסקא בהדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאסור אתו לקמיה דר' אבא א"ל זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא א"ל מנא לך הא א"ל דתנן אם יש ב"ד שם מתנה בפני ב"ד א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא דמר ומיהב למר ובעינן בי דינא הכא אנא דידי שקלי גלויי מילתא בעלמא היא ובלאו ב"ד סגיא ותדע דקתני אלמנה מוכרת שלא בב"ד אלמנה כיון דדנפשה שקלה לא צריכא בי דינא א"ל הא אתמר עלה א' רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן נהי דאינה צריכה ב"ד מומחים אבל צריכה ב"ד הדיוטות. [כתובות צ"ז ע"ב] אבל גרושה לעולם לא תמכור אלא בב"ד. הדין הב' שצריכות לדקדק ולחקור את מכירתם שאלמלא היה במכירתם פחיתת או תוספת על שוויו הוא על ד' ענינים. הענין הא' אם היתה כתובתה מאתים ומכרה מה ששוה מאתים במנה אותו הפחיתות הוא עליה ואין על היתומים כלום ואם נשאר לה מכתובתה כלום יש לה מן היתומים. הענין הב' אם היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים אותו תוספת הוא ליתומים דאינה יכולה לומר אני הרוחתי לעצמי אלא הרי זה מחשבין לה שנטלה מאתים. (הדין) [הענין] הג' אם היתה כתובתה מנה ומכרה [ב]מנה מה ששוה מנה ודינר הרי המכר בטל מעקרו ואעפ"י שתרצה היא לקבל על עצמה אותה אונאה ותרצה להחזיר הדינר ליתומים אין חוששין לדבריה אלא הממכר בטל מעקרו כדג' [שם צ"ח ע"א] היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל. הענין הד' אם היתה כתובתה ארבע מאה זוזי ומכרה לד' בני אדם או לשלשה או לשנים ולמקצת הלקוחות היתה ממכרה בלא שום אונאה כלל ולמקצתם יש שם שום אונאה אותו מכר שיש שם ההונאה הוא הוי בטל ושאר כולם הוי קיים כדג' [שם] היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון מכרו בטל ושל כולם מכרן קיים ואין ראוי שיתבטלו אותן שלא היה בהם אונאה מחמת אותו שהיה בו אונאה כדג' [שם צ"ט ע"א] מהו דתימא התם הוא דאיסתלקתא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא נגזר מנה ראשון אטו מנה אחרון קמ"ל. הדין הג' כשהאשה מוכרת ממון בעלה לכתובתה מה שלא נישם בב"ד והיא אינה רוצה למכור לאחרים וליטול דמי החפץ אלא רוצה להחזיק החפץ לעצמה בשוויו אף על פי שאין שם פחיתות ליתומים כלום הרי אותו דבר בטל ומבוטל ויש על ב"ד להחזירו מידה ושיטלו אותו היתומים ויתנו דמיו אם רואים שיש בדבר הנאה ליתומים כדג' [שם צ"ח ע"א] א"ר זירא א"ר נחמן אלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום וזה הדין שפי' כשהיא מחזקת החפץ לעצמה בין שיהא אותו חפץ שהוכרז עליו בין שיהא חפץ שלא הוכרז עליו אין בדבר חלוק אלא יתומים יכולים להחזירו מידה אא"כ שם אותו ב"ד והניחו בידה ויחשוב אותו דמי כתובתה דכי האי גונא אין כח ביתומים להוציאו מידה כדג' [שם] היכי דמי אי דהוכרז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא הוכרז ולעצמה הוא דלא עשתה כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דהוכרז משום דאמרינן לה מאן שם ליך כי הא דההוא גברא דאפקידון גביה כסותא דיתמי בני דר' חייא בר אבין שמאה לנפשיה בארבע מאה זוזי אתא לקמיה דר' אמי א"ל מאן שם לך. אבל אם מכרה לאחרים ולא החזיקה אותו חפץ לעצמה ולא נמצאת בממכרה שום אונאה אין עליה להכריז על המכר כמו שראוי להכריז על ב"ד אם מכר כלום אלא ששומתה לעצמה הוא דלא הוי ולא כלום. (הדרך) [הדין] הרביעי היכא שמכרה לכתובתה בלא ב"ד מומחים שתשבע שלא הגיע לידה יותר ממה שהיא אומרת שנטלה מאותו ממון מאחר שמכרה שלא בב"ד מומחים ואפי' שהיה הממכר במעמד שלשה הראויים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה אבל אם היה במעמד דיין הראוי לדין אין עליה לישבע מה שמכרה שלא נטלה יותר כדג' [שם] שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה א"ל אינה צריכה שבועה א"ל ותיבעי לך הכרזה א"ל הכרזה לא קמבעיא לי וקבעינן הלכתא מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. אלו הם ד' דינים שפי' שיש על האלמנה כשמוכרת ממה שהניח בעלה לכתובתה.
והיכא שהאלמנה מוכרת לצורך מזונותיה שהוא בתנאי ב"ד יש עליה למכר במה שתהי' נזונת ואתה מוצא במכירה זו שהיא למזונות ט' דינים ומה הן אותן ד' הנזכ' למעלה שהם במכירת' לכתובתה. הדין הא' שתהי' מכירתה במעמד ג' שיהיו ראוי' להעיד ואעפ"י שהן הדיוטות. הדין הב' יש עליה לדקדק ולחקור במכירתה שאם מכרה ופחתה כלום ואפילו שלא נמצא בטעותה כי אם דינר אחד למאה המכר בטל. הדין הג' שלא תשום לעצמה ולא כלום. הדין הד' שתשבע על מה שמכרה שלא הגיע לידה יותר ממה שהיא אומרת ולא הארכתי באלו הד' ולא הוצרכתי להביא ראיות על זה הדין לפי שכבר הארכתי בפירוש' למעלה. הדין הה' שלא תמכור בבת אחת יותר ממה שיספיק לה לששה חדשים. הדין הששי שאעפ"י שמכרה כדי שיספיק לה לששה חדשים לא תטול אלא פרנסת חדש בחדש והשאר יהא אצל הלוקח אם הוא נאמן או אצל נאמן שיראו ב"ד כדג' [כתובות צ"ז ע"א] כיצד מוכרת א"ר דניאל בר רב קטינא א' רב הונא מוכרת לשנים עשר חדש ולוקח מפרנס א' לשלושים יום ורב יהודה אמר מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום וא' אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום. א"ל רב אשי לאמימר הא דרב הונא מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. הדין הז' כשהרשינו את האלמנה למכור למזונות היכא שנשאר בעזבון המת לבד ממכרה שהיא מוכרת עכשו למזונות שעור כתובתה ממה שתגבה כתובתה אבל אם לא היה עזבון המת כלו אלא כשעור כתובתה או פחות מכשעור כתובתה אותו מכר שהיא מוכרת למזונות בטל. אבל אם עזבון המת יותר מכתובתה יש לה למכור למזונות בכל עת ועת על הדרך שפי' שעור שיספיקנה לששה חדשים וכן נמי תמכור מששה לששה עד שלא יהא שם כי אם שעור כתובתה הא כל היכא שהאשה מוכרת משיעור כתובתה ופיחתה את השיעור הוי מכרה בטל כדג' [שם] מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שייר אין לא שייר לא. הדין הח' מה שהרשינו לאלמנה למכור למזונות בין פעם אחת בין פעמים הרבה לא הרשינו אלא היכא שלא יתקבץ בכל מכירות שהיא מוכרת אלא כשיעור כתובתה אבל אם כשאתה מחבר אותן מכירות אתה מוצא במכירתה שיש שם יותר משיעור כתובתה מכרה בטל שאין לה למכירת המזונות בכל הפעמים כלם כי אם כשיעור כתובתה כדגרסינן [שם] מוכרת והולכת עד כדי כתובתה. הדין הט' כשהיא מוכרת צריכה היא שתבאר בבאור לשום מה מוכרת ושאותה מכירה לשום מזונות היא כדגרסינן [שם ע"ב] מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד וכו' ואע"ג שהיא מחלוקת בברייתא [שם צ"ו ע"ב] כדגרסינן מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם. אין עלינו לסמוך אלא על סתם משנתינו דכל מה שהיא במשנתינו ומחלוקת בברייתא הלכה היא כסתם. ונשאל על זאת המשנה וזאת הברייתא הנכסים אם בחזקת היתומים קיימי אם בחזקת האלמנה ושקלינן וטרינן בה טובא ואין למדין מאותו מקום בחזקת מי הם דבדוכתא אחריתי הוי הצעתו. ויש לנו לפר' משנה זו לפי שראינו שטעו בה אחרים דגרסינן מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה לא תמכר את השאר אלא בב"ד וחכ"א מוכרת היא אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוץ לב"ד נמצאת אתה אומר שמחלוקת היא בין תנא קמא וחכמים. ויש ממפרשי דורנו שפירשו באותו ב"ד שנזכר המשנה הוא ב"ד של הדיוטות ואותו שנזכר בסוף המשנה הוא ב"ד מומחים וטעה בפירושו לפי שזאת המשנה מבוארת בגמרא באו' מפורס' דריש מתני' רבי שמעון היא כדגרסינן [שם צ"ז ע"ב] מני מתני' רבי שמעון היא ולדעתו היא הא דגרסינן מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד והיה סבור רבי שמעון בדבר זה דכל אשה שנטלה קצת כתובתה אבדה מזונותיה ולכך היה מונעתה שלא תמכור אלא בב"ד כדי שימכרו ב"ד ויפסקו לה מכתובתה ושלא יניחוה שתחשוב אותה מכירה במזונות והשיבו חכמים ואמרו מוכרת אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוץ לב"ד וכותבת למזונות מכרתי לפי שהיו חכמים סבורים שראויה היא ליטול מזונותיה כל זמן שלא נטלה כתובתה כלה עד גמירא וכך מפור' בברייתא מני מתני' רבי שמעון היא דתניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות רבי שמעון אומר אעפ"י שלא מכרה אלא מקצתה ולא משכנה אלא מקצתה ולא עשתה אפותיקי אלא מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד למימרא דר' שמעון סבר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וכלומר לא אמרינן שתהא תורתה מקצת כסף הנשאר (בתורתה) [כתורתה] כשיש לה ליטול כל כסף כתובתה ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואות' תורה שאנו דנין בה כשעדיין יש לה ליטול כל כסף כתובתה אותה תורה בעצמה נדין בשאין לה ליטול כי אם קצת כסף ואין הלכה כרבי שמעון כדגרסינן [שם צ"ח ע"א] ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא א"ל [=אמר לית] דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וכל מה שמוכרת האלמנה על זה הענין יש מן הדין להיות אחריות על היתומים כדגרסינן [שם] אמר רב יוסף האי ארמלתא דזבינא אחריות' איתמי.
<h2>דף לב.</h2>
הדרך החמישי השליח שהוא שלוח מאדם שהוא בן דעת וכגון ששלחו או עשאו אפוטרופוס בעל הנכסים בעצמו שימכר לו מנכסיו כדגרסינן [קידושין מ"ב ע"ב] שלוחו של אדם כמותו ועל השליח הזה יש עליו שבעה דינין מהן מאותן שיש על האלמנה במכירתה מחפצי היתומים לכתובתה כגון שפיחתה או שהותירה ואין על השליח מה שיש על הדיין מן ההכרזה ואף אין עליו לדקדק במה שהדיין מדקדק היכא שמוכר בין שתות לפחות משתות כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"ב] אבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן כדיין ורב שמואל בר ביזנא אמר רב נחמן כאלמנה והילכתא שליח כאלמנה. הדין הראשון צריך שימכור השליח במושב שלשה שהן ראויים לעדות כמו שצריך האלמנה כדגרסינן [ב"מ ל"ב ע"א] וצריכה ב"ד הדיוטות. הדין הב' צריך שיחקור השליח במכירתו חקירה גדולה שאם טעה ואפילו משהו בין רב למעט נתבטל אותו מכר אלא אם יקבל לעצמו לפרוע מה שטעה כדגרסינן [כתובות צ"ח ע"א] באלמנה אפי' מכרה יפה מנה ודינר במנה מכרה בטל וכמו כן הוזהר השליח שלא יטעה כדגרסינן [שם ק' ע"א] ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעתו של בעל הבית אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם כבינונים א' מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה התם כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה אמר ליה בהכי אמידתך אבל הכא טעותא היא וא"ל לא איבעי לך למיטעי ואין על השולח את שלוחו מאותו טעות שטעה השליח ולא כלום כמו שיש עליו אלו מכר הוא בעצמו את חפציו וכגון שאם (לקח או שמכר) [מכר או שלקח] קרקע השליח הזה לשלוחו ובדיננו אין אונאה לקרקעות שבאותה אונאה שמתבטל מכירת המטלטלים לא יתבטל מכירת הקרקע הלכך אם אדם מוכר או לוקח קרקע לעצמו ויש בו אונאה אין המכר מתבטל. אבל אם מכר השליח או שלקח קרקע לשלוחו והיה באותו ממכר יתרות או פחת שום דבר הרי אותו המכר בטל דה"ק אא"כ ישלם השליח מממונו כדגרסינן [שם צ"ט ע"ב] אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר בר חנא אמרי ליה כי האי גונא מאי אמר להו לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואף על גב דטעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכמו כן פי' לעיל במכירת האלמנה שאם טעתה כלום במכירת הקרקעות שממכרה בטל והדיין אם מכר קרקע וטעה כשעור שתות שממכרו בטל. ותדע היכא שהשליח מוכר ביותר או לוקח בפחות הוא על שני עניינים ועליהם אנו גורסין [שם צ"ח ע"א] אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה ופרשינן מאי שנא שוה מאתים במנה [דא"ל] את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארוחי אמר רב נחמן בר יצחק כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתני' הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [חולקין והתניא רבי יוסי אומר] הכל לבעל המעות אמר רמי בר אבא א"ר יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הילכך דבר שיש לו קצבה חולקים דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וטעם הדבר שיש לו קצבה לפי שכל חפץ שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח יש לומר מרצון נפשו הוסיף וכאלו נתנו בפני עצמו לשליח או יש לומר שלא הוסיפו אלא מחמת שנלקח ממנו זה החפץ ונמצא של בעל המעות הוא ומשום הכי חולקים. וטעם דבר שאין לו קצבה דהא ודאי אין אתה יכול לומר שהיה זה היתרות אלא לפי שנלקח ממנו החפץ דהא דבר שאין לו קצבה הוא ויש מי שמוסיף לצורך המעות ומשום הכי הוא לבעל המעות. ואם יש על המשיב להקשות מ"מ משנתינו אין בה שום חילוק בעולם ולא שנא דבר שיש לו קצבה ולא שנא דבר שאין לו קצבה סתמ' ואמר' נתקבלה כתובתה תדע לך שמשנתינו נמי דומה הדבר שאינו אלא כדבר שאין לו קצבה לפי שבדורות הראשונים שלא היו מטלטלים משועבדים לכתובתה לא היה לאלמנה שתמכור כתובתה אלא מקרקעי, וקרקע כל העולם יודעים הדבר שאין לו קצבה הוא לפי שיש מי שרוצה לקנותו פי שנים בדמי שוויו ממה שאינו שוה אצל אחרים. הדין הג' היכא שתובע השולח את שלוחו להשביעו במה שמכר לו אם לא נתאנה על ידו הרי זה יכול להשביעו כדגרסינן בדרכי האלמנה שפירשתי לעיל וכמו שפירשתי דינן בכתב השבועות שחברתי [הוא ספר משפטי שבועות שער ה']. הדין הד' שיהא שליח נזהר שלא יעבור על צווי שולחו שאם יעבור על צוויו הדין שישלם לו בכל שיהיה הפסד באותו שליחות דכל היכא שאינו עובר על צווי איזה הפסד שאירע בדבר אין עליו כלום כדגרסינן [מעילה כ' ע"א] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל וכגון שאמר לו מכור במקום פלוני ומכר במקום אחר דהכי גרסינן [שם כ"א ע"א] הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא או מן הדלוסקמא והביא לו מן החלון השליח מעל וכמו כן יש עליו אם שנה בממכרו או במקחו כגון שאם צוהו השולח להשליח הזה שימכור אותו חפץ או אותו קרקע בבת אחת אין לו שימכור אותו חפץ בשתי פעמים אין על השליח לעשות אלא כפי מה שעיניו רואות כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"א] אמר ליה זבין לי כור א' ואזל וזבן ליה ליתכא מאי מי אמר ליה דטבא לך עבדי לך או דלמא אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עלי ואסיקנא [שם ע"ב] פשיטא (אלא לחד) [אמר לאחד] קפידא א"ל זבין סתמא מאי רב הונא א' לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד אפילו לשנים לאחד אפי' למאה אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ליה כי האי גונא מאי אמר להו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפי' למאה. הדין החמישי אם אמר השולח לשליח לך ומכור חצי קרקע פלונית והלך ומכרו כלו אין אנו דנין בו שהעביר על דבריו ויהיה כל המכר בטל אלא הרי אנו דנין בו מוסיף על דבריו והחצי ממכרו קיים והחצי האחד ממכרו בטל דגרסינן [שם צ"ח ע"ב] אבעיא להו אמר ליה זבין לי ליתכא ואזל זבן ליה כורא מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני או דלמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא (משמע א' להם) [ת"ש אמר בעה"ב לשלוחו] תן להם חתיכה של בשר לאורחים והשליח אומר טלו שתים שתים והן נטלו שלש שלש כולן מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי משום הכי בעל הבית מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל ואסיקנא [איכא דאמרי] הא ודאי לא תיבעי לך דמוסיף על דבריו הוי. הדין הששי השליח הזה יש עליו מן הדין שיחקור מעשה מקחו וממכרו שלא יהא שם שום ערעור דבר שאם יצא על המקח שלקח לשולחו שום ערעור (אחרינא) [אחריות] על השליח כגון שאם לקח שדה ושכח ולא קבל המוכר אחריות על השדה והרי פשיעה מן השליח ויש מן הדין שיקבל השליח לשולחו אחריות על עצמו כדגרסינן [ב"ב קס"ט ע"ב] ההיא אתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה נהליה באחריות ואע"פ שלא פירש השולח הזה לשליח כל מה שהוא צריך להזהירו באותו מעשה שהולך עליו אין יכול השליח לטוענו ולומר אתה לא פירשת לי דאעפ"כ היה לו לשליח להזדהר כדגרסינן [כתובות פ"ה ע"א] לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקל שטרא לא משלם שקול שטרא והב זוזי משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. הדין השביעי השליח הזה אם שלחו השולח למכור ממקרקעותיו כלום לא יקנה לעצמו מאותן קרקעות ולא כלום שאם שם אותו קרקע ונוטלו לעצמו הרי אותו מעשה בטל אם הוא קרקע כמו שפי' בדין האלמנה.
<h2>דף לח.</h2>
הדרך הששי היכא שאדם מוכר ממון שאינו שלו ובלבד שלא יתאנה באותו מכר והוי ממכרו קיים והוא על ג' דינין. הדין הא' יתומים שסמכו אצל בעל הבית מאליהם לא הניחום ב"ד אצלו אלא הם מאליהם סמכו ויש להם שום חפץ ורואה שאם לא ימכור אותו חפץ יהיה ליתומים בו הפסד ומכר אותו חפץ בלא ב"ד ובלא אפטרופוס ובלא שום אדם בעולם הרי כל מה שעשה אותו בעל הבית עשוי היכא שקבל הדמים ונזדהר מאונאה וחקר אם המכר כראוי כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] הנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא הוו להו תורתא שקלא זבינתה ניהלינהו אתו קרובי' לקמיה דרב נחמן אמרי ליה מאי עבידתא דזבינה אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן והא איקר ברשותא דלוקח איקר והא לא נקיטי דמי אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי א' שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא אקני אלא בכספא. הדין השני מי שמוצא מציאת חברו ומשמרה. הדין השלישי מי שנפקד אצלו פקדון והלך המפקיד במקום אחר ואינו במקום שהפקדון שם. הוי יודע שדין האבדה ודין הפקדון שוה שאם רואה שומר אבדה או הנפקד שאותו חפץ אם לא ימכר אותו יש בו הפסד הרי אלו יכולים למכור כדגרסינן [ב"מ ל' ע"א] כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון והשיבו פקדון מאי בעי גבי' אבדה מדעת היא ופי' רב יוסף בר חמא בשם רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים שאם יראים על החפץ שלא יהא בו הפסד אם יעמדו אותו הוא על שלשה דינין. הדין הא' אם הוא ההפסד כדרך כל דבר שמתפסד מאליו בשהיית החפץ אצלו ובאותו הפסד אתה מוצא בתורת פקדון שני עניינים, הענין הא' כל זמן שבעל הפקדון הוא באותו מקום שהפקדון שם אין לאותו נפקד שימכור אותו פקדון בשום פנים בעולם וזהו שקראו ראשונים אבדה מדעת, אבל על הנפקד הזה להודיע המפקיד בענין הפסד החפץ ויעשה בו רצונו שלכך נקראת אבדה מדעת. הענין השני היכא שהמפקיד הלך למקום אחר או כגון שהוא נמנע מלהתחבר עם הנפקד על זה הענין אינו ראוי לנפקד שימכר אותו חפץ אלא אם הגיע ההפסד לשיעור הידוע והמבואר כדין הא כל זמן שלא הגיע ההפסד לשיעור המבואר אין עליו שיגע בו יד, כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אבודים לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד. ואם יש על המשיב לשאול ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום. יש שתי תשובות בדבר חדא שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו ועוד דקתני באותה משנה מוכרן בב"ד ואלו היה המפקיד באותו מקום למה הוא צריך לב"ד וכי ב"ד דנין על אדם מה שראוי לעשות משלו הא אדם רשאי לחבל בעצמו הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים וכל היכא שהיא פחות מכדי חסרונן לית דין ולית דיין דודאי וברור אין לו שיגע יד אבל חלקו חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן וכדמפרש פלוגתיהו במאי פליגי רבנן סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ורשב"ג סבר להפסד מועט נמי חששו ואין הלכה כרשב"ג דהא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ופירוש כדי חסרונן כגון כל מיני פירות דכל זמן שהן עומדים בלא ספק שהן נפחתים בין במדתם בין במשקלם מפני שמייבשים ויש לכל מדה ולכל דבר זמן ידוע כמה הם נפחתים דלעולם בכדי הפסד הידוע אין לשומר אבדה או לנפקד שימכור אבל אם הוסיף ופיחת על החסרון הידוע כגון באורך הזמן אירע בפירות רקביבות או הפסד הדומה לו יש לשומר אבדה ולנפקד למוכרן בלבד שלא יתאנו בדמיהם והפחת הידוע בפירות אם בא שומר אבדה זו או הנפקד ועירב אותן פירות המופקדים בשאר פירותיו יש להם לחשוב הפחיתות ויקבלו הבעלים אותו פחיתות מן הדין כדגרסינן [שם מ' ע"א] המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ולכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן ואמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקמעא אלא אינו מוציא לו חסרונן אלא לכור בלבד ר' יהודה אומר אם היתה מדה יתירה לא יוציא לו חסרונן מפני שמותירות. ויוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. יוציא לו שלש לוגין שמן לסאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ואלו השעורים שפי' לא תעלה על דעתך שיהו בכל מקום (ולפי הזמן) [ובכל זמן] דיש מקומות שהאוירים יפה ואין מרקבת התבואה בכ"כ ויש מקומות שמתרקבת התבואה טובא ואין לנו לידון אלא לפי שהוא בכל מקום כדגרסינן הכל לפי המדה הכל לפי הזמן וצריך שיבחן בין מרבית התבואה למעטה לפי שהמרבית לא הוי חסרונה כ"כ כדגרסינן כמה מדה מרובה אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן עשרה כורים. וצריך נמי שיבחן בין פירות שהן בקליפיהן לפירות שאינן בקליפיהן דיש מהן שאין פוחתין כ"כ ויש מהן שפוחתים טובא כדגרסינן [שם] אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן באורז קלוף שאנו. לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זרע פשתן בגבעוליו שאנו. וצריך נמי שיבחן לענין השמרים דכל היכא שהוא מזוקק לא יוציא לו שמרים וכן נמי לענין מה שבולע החבית והוא בלע שפי' למעלה. וכל היכא שיכולים שומר אבדה והנפקד שלא ימכרו פירות לבעליהן הוא יותר יפה להם לפי שחביבות האדם על פירותיו ואעפ"י שמוסיף עליהם יותר מכדי דמיהם כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] מ"ט אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו וזה שאמרו תשעת קבין לאו דוקא שעיקרו לא הוה אלא בכדי חסרונו אלא דרך הגמרא כשרוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה ויותר שנהגו בקבין כדגרסינן [סוטה כ' ע"א] אשה רוצה בקב ותפלות יותר מתשעת קבין ופרישות. ועוד שהרי פירשו בגמרא לענין מחלוקת בכדי חסרונן לימא פליגי דרב כהנא כי קאמר רב כהנא נמי בכדי חסרונן והא רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו קאמר גוזמא בעלמא. הדין השני כגון שהוא ההפסד שאם יעכב מלמכור שומר אבדה או הנפקד אותו חפץ וישהא אותו אצלו יאסר על הבעלים בהנאה דהתם ודאי דין הוא שימכרו לאלתר קודם שיאסר עליהם כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א] אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם א' שהפקיד דסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא ושאל את ר' בשעה ראשונה אמר לו המתן שניה אמר לו המתן שלישית אמר לו המתן רביעית אמר לו המתן חמישית אמר לו צא ומוכרו בשוק ואמר רב יוסף כמאן אזלה הא שמעתתא כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים א"ל אביי הא אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אר"י מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בב"ד וכל שכן היכא דפסדי לגמרי. הדין השלישי היכא דהויא האבדה או הפקדון דברים שהן בעלי חיים והן צריכים לה (אבל) [וחלוק] הדין על שני עניינים. הענין הראשון כגון שהן בעלי חיים שאין משתכרים (ועושים) [ואוכלין] או שהן משתכרים אבל אותו שכירות אינו מספיק במזונותיהם הרי זה ראוי שימכר כל עת ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [ב"מ כ"ח ע"ב] דבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו. הענין השני היכא ששכירות שמשתכרין מספיק במזונותיהם יש מן הדין על הנפקד ועל שומר האבדה שיעכבו במכירתן הזמן הידוע ולאחר מכאן מוכרים מיד ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [שם] כל דבר שהוא עושה ואוכל יעשה ויאכל ואפי' לעולם אמר רב נחמן א' שמואל עד שנים עשר חדש ואין לו שיטפל בהם יותר מזה הזמן. ואתה מוצא שנמכרים האבדה והפקדון שהן על זה הענין בפחות משנה והוא על ד' דינים. הדין הראשון מי שעבר עליו י"ב חדש ימכור כגון בהמה גסה כגון פרה וחמור והתרנגולת נמי כשהיא מגדלת ביצים יש לה זה הדין כדגרסינן [שם] דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואמר רב נחמן בר יצחק התרנגולת הרי היא כבהמה גסה. הדין השני כיון שעברו שלשה חדשים ימכור מיד כגון הסיחים והעגלים שהם רועים עדין לפי שטרחן יותר מפרה וחמור שהם גדולים כבר ושכירותם פחות כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא כגון שהם רועות. הדין השלישי יש מהם שלא יעכבם כי אם ל' יום וימכרם לאלתר כגון עגלים וסיחים שצריכים לפרנסם ועופות ותרנגולים הגדולים מהם כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהם ל' יום מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדרברבי. הדין הד' שאין לו לעכב במכירתם יותר מג' ימים וימכרם לאחר ג' ימים מיד והוא כגון עופות קטנים והדומה להם כדגרסינן [שם] אווזין ותרנגולים וכל דבר שהוא טפולו מרובה מטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדזוטרי דגרסינן [שם] עגלים וסיחים אעגלים וסיחים לא קשיא הא בדרעיתא הא בדפטימתא אווזין ותרנגולים אאווזין ותרנגולים לא קשיא הא בדרברבי הא בדזוטרי. על אלו שלשה דינים שפירשנו נמכרים האבד' והפקדון. אבל אם יש שם [ב]דין ד' שהזכרנו על שומר אבדה שיכול לקנות לעצמו כגון שמצא תפילין לפי שראוי ללבישתם הילכך ישום דמיהם ויניח אותם כדגרסינן [שם כ"ט ע"ב] אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהם לאלתר ומניחן בראשו וזה הדין שפי' אין ראוי להיות אלא באבדה לבד. הדרך השביעי גבאי צדקה יש להם למכור מה שנתקבץ תחת ידם היכא שאין להם עניים למי שיחלקו ובשביל שלא יתאונו במכירתם ויש להם למכור הפירות ולעשות מהם דמים כדי שיהיו יותר נשמרים ועל תנאי שלא יקחו לעצמם כלום כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א, ב"מ ל"ח ע"א, ב"ב ח' ע"ב] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרים לעצמם.
הדרך השמיני שהאדם יכול למכור במה שאינו ממונו כגון מי שיש בידו משכון של חברו בממון שהלוהו עליו הרי זה יכול למכרו לשני עניינים. הענין הראשון לשום שמירתו שאם הוא מתירא שמא יאבד והדמים יותר נשמרים ועל הדרכים שפי' באבדה ובפקדון ואין בין משכון ואבדה ופקדון שום הפרש בעולם אלא בדבר אחד וזה הוא שהפקדון אותו שהוא נפקד אצלו אין לו עליו שום שעבוד כלל שאלמלא יבקש פקדונו המפקיד הזה אין הנפקד יכול לעכבו ולא שעה אחת ולפי' כל זמן שהמפקיד עמו באותו מקום אין הנפקד רשאי לשלוח בו יד כדי למכור פקדונו ואעפ"י שהוא נאבד לגמרי שלכך חלקנו בין אבדה מדעת בין אבדה שלא מדעת אבל המשכון זה שהוא ממשכן אצלו יש לו עליו שעבוד ואין לו שיתננו לבעל המשכון עד שיהו הדמים בידו שהלוה עליו ולפיכך אין לו שיניח את המשכון עד שיפסד ואעפ"י שהוא אבדה מדעת לפי שכל מה שיחסר המשכון אותו חסרון עליו הוא חוזר מכמה פנים כמו שחוזר על בעליו ולפיכך הותר לו למכרו כל זמן שמתירא פסידתו בין שיהא שם בעליו בין שלא יהא שם בעליו. הענין הב' שיכול למכור המשכון כדי לגבות את חובו וכגון שהוא לאחר ל' יום מיום שהגיע זמנו לפרוע כדגרסינן [קי"ג ע"א] רשב"ג אומר אף (בעצמו) [לעצמו] אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומל' יום ולהלן מוכרן בב"ד. וזה שהמשכון אצלו במכירת המשכון על אותן שני עניינים שפי' יש בהן שלשה תנאים. התנאי הראשון צריך שיודיע בעל המשכון קודם מכירתו אם הוא עמו באותו מקום לפי שאם רוצה לפדותו הוא הראוי במשכונו יותר מאחרים. והתנאי הב' שלא יקח אותו לעצמו ואפילו בדמיו כדגרסינן [ל"ח ע"א] כשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו ואמר ליה אביי לרב יוסף אי הכי נשקליה לנפשיה א"ל התם משום חשדא. התנאי הג' שלא ימכור אותו משכון אלא בב"ד כדגרסינן [שם] מוכרן בב"ד, וכל מה שפי' במשכון היכא שהמשכון הוי מטלטלים לבד הקרקעות.
<h2>דף מ.</h2>
הדרך הששי היכא שאדם מוכר ממון שאינו שלו ובלבד שלא יתאנה באותו מכר והוי ממכרו קיים והוא על ג' דינין. הדין הא' יתומים שסמכו אצל בעל הבית מאליהם לא הניחום ב"ד אצלו אלא הם מאליהם סמכו ויש להם שום חפץ ורואה שאם לא ימכור אותו חפץ יהיה ליתומים בו הפסד ומכר אותו חפץ בלא ב"ד ובלא אפטרופוס ובלא שום אדם בעולם הרי כל מה שעשה אותו בעל הבית עשוי היכא שקבל הדמים ונזדהר מאונאה וחקר אם המכר כראוי כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] הנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא הוו להו תורתא שקלא זבינתה ניהלינהו אתו קרובי' לקמיה דרב נחמן אמרי ליה מאי עבידתא דזבינה אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן והא איקר ברשותא דלוקח איקר והא לא נקיטי דמי אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי א' שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא אקני אלא בכספא. הדין השני מי שמוצא מציאת חברו ומשמרה. הדין השלישי מי שנפקד אצלו פקדון והלך המפקיד במקום אחר ואינו במקום שהפקדון שם. הוי יודע שדין האבדה ודין הפקדון שוה שאם רואה שומר אבדה או הנפקד שאותו חפץ אם לא ימכר אותו יש בו הפסד הרי אלו יכולים למכור כדגרסינן [ב"מ ל' ע"א] כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון והשיבו פקדון מאי בעי גבי' אבדה מדעת היא ופי' רב יוסף בר חמא בשם רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים שאם יראים על החפץ שלא יהא בו הפסד אם יעמדו אותו הוא על שלשה דינין. הדין הא' אם הוא ההפסד כדרך כל דבר שמתפסד מאליו בשהיית החפץ אצלו ובאותו הפסד אתה מוצא בתורת פקדון שני עניינים, הענין הא' כל זמן שבעל הפקדון הוא באותו מקום שהפקדון שם אין לאותו נפקד שימכור אותו פקדון בשום פנים בעולם וזהו שקראו ראשונים אבדה מדעת, אבל על הנפקד הזה להודיע המפקיד בענין הפסד החפץ ויעשה בו רצונו שלכך נקראת אבדה מדעת. הענין השני היכא שהמפקיד הלך למקום אחר או כגון שהוא נמנע מלהתחבר עם הנפקד על זה הענין אינו ראוי לנפקד שימכר אותו חפץ אלא אם הגיע ההפסד לשיעור הידוע והמבואר כדין הא כל זמן שלא הגיע ההפסד לשיעור המבואר אין עליו שיגע בו יד, כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אבודים לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד. ואם יש על המשיב לשאול ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום. יש שתי תשובות בדבר חדא שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו ועוד דקתני באותה משנה מוכרן בב"ד ואלו היה המפקיד באותו מקום למה הוא צריך לב"ד וכי ב"ד דנין על אדם מה שראוי לעשות משלו הא אדם רשאי לחבל בעצמו הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים וכל היכא שהיא פחות מכדי חסרונן לית דין ולית דיין דודאי וברור אין לו שיגע יד אבל חלקו חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן וכדמפרש פלוגתיהו במאי פליגי רבנן סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ורשב"ג סבר להפסד מועט נמי חששו ואין הלכה כרשב"ג דהא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ופירוש כדי חסרונן כגון כל מיני פירות דכל זמן שהן עומדים בלא ספק שהן נפחתים בין במדתם בין במשקלם מפני שמייבשים ויש לכל מדה ולכל דבר זמן ידוע כמה הם נפחתים דלעולם בכדי הפסד הידוע אין לשומר אבדה או לנפקד שימכור אבל אם הוסיף ופיחת על החסרון הידוע כגון באורך הזמן אירע בפירות רקביבות או הפסד הדומה לו יש לשומר אבדה ולנפקד למוכרן בלבד שלא יתאנו בדמיהם והפחת הידוע בפירות אם בא שומר אבדה זו או הנפקד ועירב אותן פירות המופקדים בשאר פירותיו יש להם לחשוב הפחיתות ויקבלו הבעלים אותו פחיתות מן הדין כדגרסינן [שם מ' ע"א] המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ולכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן ואמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקמעא אלא אינו מוציא לו חסרונן אלא לכור בלבד ר' יהודה אומר אם היתה מדה יתירה לא יוציא לו חסרונן מפני שמותירות. ויוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. יוציא לו שלש לוגין שמן לסאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ואלו השעורים שפי' לא תעלה על דעתך שיהו בכל מקום (ולפי הזמן) [ובכל זמן] דיש מקומות שהאוירים יפה ואין מרקבת התבואה בכ"כ ויש מקומות שמתרקבת התבואה טובא ואין לנו לידון אלא לפי שהוא בכל מקום כדגרסינן הכל לפי המדה הכל לפי הזמן וצריך שיבחן בין מרבית התבואה למעטה לפי שהמרבית לא הוי חסרונה כ"כ כדגרסינן כמה מדה מרובה אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן עשרה כורים. וצריך נמי שיבחן בין פירות שהן בקליפיהן לפירות שאינן בקליפיהן דיש מהן שאין פוחתין כ"כ ויש מהן שפוחתים טובא כדגרסינן [שם] אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן באורז קלוף שאנו. לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זרע פשתן בגבעוליו שאנו. וצריך נמי שיבחן לענין השמרים דכל היכא שהוא מזוקק לא יוציא לו שמרים וכן נמי לענין מה שבולע החבית והוא בלע שפי' למעלה. וכל היכא שיכולים שומר אבדה והנפקד שלא ימכרו פירות לבעליהן הוא יותר יפה להם לפי שחביבות האדם על פירותיו ואעפ"י שמוסיף עליהם יותר מכדי דמיהם כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] מ"ט אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו וזה שאמרו תשעת קבין לאו דוקא שעיקרו לא הוה אלא בכדי חסרונו אלא דרך הגמרא כשרוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה ויותר שנהגו בקבין כדגרסינן [סוטה כ' ע"א] אשה רוצה בקב ותפלות יותר מתשעת קבין ופרישות. ועוד שהרי פירשו בגמרא לענין מחלוקת בכדי חסרונן לימא פליגי דרב כהנא כי קאמר רב כהנא נמי בכדי חסרונן והא רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו קאמר גוזמא בעלמא. הדין השני כגון שהוא ההפסד שאם יעכב מלמכור שומר אבדה או הנפקד אותו חפץ וישהא אותו אצלו יאסר על הבעלים בהנאה דהתם ודאי דין הוא שימכרו לאלתר קודם שיאסר עליהם כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א] אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם א' שהפקיד דסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא ושאל את ר' בשעה ראשונה אמר לו המתן שניה אמר לו המתן שלישית אמר לו המתן רביעית אמר לו המתן חמישית אמר לו צא ומוכרו בשוק ואמר רב יוסף כמאן אזלה הא שמעתתא כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים א"ל אביי הא אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אר"י מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בב"ד וכל שכן היכא דפסדי לגמרי. הדין השלישי היכא דהויא האבדה או הפקדון דברים שהן בעלי חיים והן צריכים לה (אבל) [וחלוק] הדין על שני עניינים. הענין הראשון כגון שהן בעלי חיים שאין משתכרים (ועושים) [ואוכלין] או שהן משתכרים אבל אותו שכירות אינו מספיק במזונותיהם הרי זה ראוי שימכר כל עת ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [ב"מ כ"ח ע"ב] דבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו. הענין השני היכא ששכירות שמשתכרין מספיק במזונותיהם יש מן הדין על הנפקד ועל שומר האבדה שיעכבו במכירתן הזמן הידוע ולאחר מכאן מוכרים מיד ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [שם] כל דבר שהוא עושה ואוכל יעשה ויאכל ואפי' לעולם אמר רב נחמן א' שמואל עד שנים עשר חדש ואין לו שיטפל בהם יותר מזה הזמן. ואתה מוצא שנמכרים האבדה והפקדון שהן על זה הענין בפחות משנה והוא על ד' דינים. הדין הראשון מי שעבר עליו י"ב חדש ימכור כגון בהמה גסה כגון פרה וחמור והתרנגולת נמי כשהיא מגדלת ביצים יש לה זה הדין כדגרסינן [שם] דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואמר רב נחמן בר יצחק התרנגולת הרי היא כבהמה גסה. הדין השני כיון שעברו שלשה חדשים ימכור מיד כגון הסיחים והעגלים שהם רועים עדין לפי שטרחן יותר מפרה וחמור שהם גדולים כבר ושכירותם פחות כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא כגון שהם רועות. הדין השלישי יש מהם שלא יעכבם כי אם ל' יום וימכרם לאלתר כגון עגלים וסיחים שצריכים לפרנסם ועופות ותרנגולים הגדולים מהם כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהם ל' יום מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדרברבי. הדין הד' שאין לו לעכב במכירתם יותר מג' ימים וימכרם לאחר ג' ימים מיד והוא כגון עופות קטנים והדומה להם כדגרסינן [שם] אווזין ותרנגולים וכל דבר שהוא טפולו מרובה מטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדזוטרי דגרסינן [שם] עגלים וסיחים אעגלים וסיחים לא קשיא הא בדרעיתא הא בדפטימתא אווזין ותרנגולים אאווזין ותרנגולים לא קשיא הא בדרברבי הא בדזוטרי. על אלו שלשה דינים שפירשנו נמכרים האבד' והפקדון. אבל אם יש שם [ב]דין ד' שהזכרנו על שומר אבדה שיכול לקנות לעצמו כגון שמצא תפילין לפי שראוי ללבישתם הילכך ישום דמיהם ויניח אותם כדגרסינן [שם כ"ט ע"ב] אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהם לאלתר ומניחן בראשו וזה הדין שפי' אין ראוי להיות אלא באבדה לבד. הדרך השביעי גבאי צדקה יש להם למכור מה שנתקבץ תחת ידם היכא שאין להם עניים למי שיחלקו ובשביל שלא יתאונו במכירתם ויש להם למכור הפירות ולעשות מהם דמים כדי שיהיו יותר נשמרים ועל תנאי שלא יקחו לעצמם כלום כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א, ב"מ ל"ח ע"א, ב"ב ח' ע"ב] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרים לעצמם.
<h2>דף עג:</h2>
הדרך הט' המלך אם יש לו על אדם דין טסקא שיש לו על הקרקע. דין הוא שימכור מן הקרקע כשעור הנשאר לו מן הטסקא אצל בעליו אם לא רצה לתתה וממכרו קיים ואימתי ממכרו קיים בזמן שאינו מוכר המלך אותו קרקע אלא לחוב הטסקא לבדה וזהו המס המוטל על הקרקע אבל אם יש לו על אדם דין כרגא וזה הוא המס שיש לו על כל ראש וראש אם מכר אותו קרקע בשביל אותו מס אין ממכרו ממכר כדגרסינן [ב"ב נ"ה ע"א] אמר רבה הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא ואריסא דפרסאי ארבעים שני והני זהרורי דמזביני ארעא לטסקא זביניהו זביני והני מילי טסקא אבל כרגא אקרקפתא דגברא מונח ואע"ג דגרסינן התם רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפי' שערי (דברא) [דכדא] משתעבדי לכרגא וכלומר שאם מכר המלך מה שמכר מחמת הכרגא ממכרו ממכר אין לחוש לדברי רב הונא ברי' דרב יהושע לפי שאין הלכה כמותו דאמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן שאלתינהו לספרי דרבא ואמרו לי הלכתא כרב הונא ברי' דרב יהושע ולא היא לאוקומי מלתייהו הוא דבעו נמצא דלא אמרינן שיהא ממכר המלך ממכר אלא שמוכר מחמת שנשאר לו עליו מן הטסק דהוו ליה (אקרקע) [הקרקע] כאלו ממושכן ביד המלך לטסק שיש לו עליו כדגרסינן [ב"מ ע"ג ע"ב] רב הונא יהיב זוזי לארקא רשעיאתא ושפכי' ליה טפי כופיתא אתא לקמי' דרב אשי א"ל אוזולו הוא דקא מוזלי גבך והא לאו דידהו הוא ארעא לכרגא משתעבדא.
<h2>דף קיג.</h2>
הדרך השמיני שהאדם יכול למכור במה שאינו ממונו כגון מי שיש בידו משכון של חברו בממון שהלוהו עליו הרי זה יכול למכרו לשני עניינים. הענין הראשון לשום שמירתו שאם הוא מתירא שמא יאבד והדמים יותר נשמרים ועל הדרכים שפי' באבדה ובפקדון ואין בין משכון ואבדה ופקדון שום הפרש בעולם אלא בדבר אחד וזה הוא שהפקדון אותו שהוא נפקד אצלו אין לו עליו שום שעבוד כלל שאלמלא יבקש פקדונו המפקיד הזה אין הנפקד יכול לעכבו ולא שעה אחת ולפי' כל זמן שהמפקיד עמו באותו מקום אין הנפקד רשאי לשלוח בו יד כדי למכור פקדונו ואעפ"י שהוא נאבד לגמרי שלכך חלקנו בין אבדה מדעת בין אבדה שלא מדעת אבל המשכון זה שהוא ממשכן אצלו יש לו עליו שעבוד ואין לו שיתננו לבעל המשכון עד שיהו הדמים בידו שהלוה עליו ולפיכך אין לו שיניח את המשכון עד שיפסד ואעפ"י שהוא אבדה מדעת לפי שכל מה שיחסר המשכון אותו חסרון עליו הוא חוזר מכמה פנים כמו שחוזר על בעליו ולפיכך הותר לו למכרו כל זמן שמתירא פסידתו בין שיהא שם בעליו בין שלא יהא שם בעליו. הענין הב' שיכול למכור המשכון כדי לגבות את חובו וכגון שהוא לאחר ל' יום מיום שהגיע זמנו לפרוע כדגרסינן [קי"ג ע"א] רשב"ג אומר אף (בעצמו) [לעצמו] אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומל' יום ולהלן מוכרן בב"ד. וזה שהמשכון אצלו במכירת המשכון על אותן שני עניינים שפי' יש בהן שלשה תנאים. התנאי הראשון צריך שיודיע בעל המשכון קודם מכירתו אם הוא עמו באותו מקום לפי שאם רוצה לפדותו הוא הראוי במשכונו יותר מאחרים. והתנאי הב' שלא יקח אותו לעצמו ואפילו בדמיו כדגרסינן [ל"ח ע"א] כשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו ואמר ליה אביי לרב יוסף אי הכי נשקליה לנפשיה א"ל התם משום חשדא. התנאי הג' שלא ימכור אותו משכון אלא בב"ד כדגרסינן [שם] מוכרן בב"ד, וכל מה שפי' במשכון היכא שהמשכון הוי מטלטלים לבד הקרקעות.
